הידעתם שהמלחין לודוויג ואן בטהובן, זמר הרוקנרול צ’אק ברי וזמר הג’אז לואיס ארמסטרונג נמצאים כרגע, ובכן, לא בעולם הבא אלא דווקא לגמרי בעולם הזה, על חללית במרחק 25 טריליון ק”מ מכדור הארץ? הם אמנם לא יושבים שם על כוס תה ומתווכחים מי עשה יותר מוסיקה (בטהובן), אך היצירות שלהם (ושל יוצרים נוספים) מקודדות על גבי תקליט שעושה את דרכו מחוץ למערכת השמש, אל הכוכבים.
שיגור Voyager 1 ב-5.9.1977 (צילום: נאס”א)
היום לפני 47 שנים, ב- 5 בספטמבר 1977 שגרה נאס”א מנמל החלל קייפ קנוורל בפלורידה את הגשושית וויאג’ר (Voyager) 1 למסע במערכת השמש, אל עבר ענקי הגז צדק ושבתאי. כשבועיים לפני כן ב- 20 באוגוסט, שוגרה התאומה שלה וויאג’ר 2, אשר בנוסף לצדק ושבתאי ביקרה גם בשני כוכבי הלכת החיצוניים – אורנוס ונפטון (אורון ורהב). הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה שחללית אנושית (לא מאויישת כמובן) ביקרה בשני כוכבי הלכת הללו. במהלך שנות השמונים גשושיות וויאג’ר סיפקו לאנושות מידע מחקרי רב כמו גם תמונות מרהיבות של ארבעת ענקי הגז וחלק מירחיהם, עליהם נספר בהרחבה בפוסטים הבאים. בחודש נובמבר 1980 השלימה וויאג’ר 1 את היעף הפלנטרי האחרון שלה ליד היפריון, ירחו השמיני (בגודל) של שבתאי, ולקראת סוף אוגוסט 1989 השלימה וויאג’ר 2 את יעפה האחרון כשהיא מצלמת את טבעותיו הדקיקות של כוכב הלכת נפטון, שעד אז נחשבו להשערה תיאורטית בלבד. שתי הגשושיות השלימו את החלק הפלנטרי של משימתן אך נכונה להן משימה ארוכה וממושכת הרבה יותר, וחשובה לא פחות. במהלך העשורים הבאים הגשושיות (המשדרות מידע לכדור הארץ עד היום) יוסיפו לחקור את מערכת השמש החיצונית – האיזור הטרנס-נפטוני שהולך ונמשך עד לגבולות מערכת השמש. בשנת 2013 דיווחה נאס”א שבאוגוסט 2012 וויאג’ר 1 חצתה את ההליופאוזה (Heliopause), גבול השפעת רוח השמש. רוח השמש (Solar Wind) היא זרימה של חלקיקים טעונים הנפלטים מהשמש במהירות של עד 800 ק”מ בשנייה, העוטפים אותה במעין בועת הגנה הנקראת הליוספירה (Heliosphere). וויאג’ר 2, האיטית יותר, חצתה את ההליופאוזה בשנת 2018. בכך הגשושיות יצאו למעשה מהשפעתה המגנטית של השמש בדרך לתווך הבין-כוכבי.
חללית וויאג’ר (צילום: נאס”א)
המתכננים של וויאג’ר ידעו שהגשושיות עתידות לצאת ממערכת השמש והחליטו, בדומה לנעשה לפני כן בגשושיות Pioneer, להטמיע בהן מסר מהאנושות במעין קפסולת זמן (Time Capsule), למקרה שציוויליזציה תבונית זרה תמצא אותן בעתיד. את המסר החליטו לקודד בתקליט שזכה בהמשך לשם תקליט הזהב (The Voyagers Golden Record), המכיל יצירות קלאסיות, שירים, קולות מן הטבע, ברכות בשפות שונות ותמונות. נכון לכתיבת שורות אלו, התקליט שעל וויאג’ר 1 נמצא במרחק של כ- 25.5 מיליארד ק”מ מכדור הארץ, כ- 164 פעמים המרחק של כדור הארץ מהשמש. וויאג’ר 2 נמצאת במרחק של כ- 20 מיליארד ק”מ, כ- 137 פעמים המרחק של כדור הארץ מהשמש. עד כה, הגשושיות והתקליטים הם האובייקטים היחידים מעשה ידי אדם שהגיעו רחוק כל כך מכדור הארץ.
אז הפעם נעסוק בתקליט הזהב. מכל המערכות בגשושית זהו המרכיב היחיד שאין לו ייעוד מדעי, והוא לא משרת אף מטרה מדעית במשימה. מדוע בכל זאת תקליט הזהב מעורר תמיד עניין כשמדברים על פרויקט וויאג’ר? כנראה שעצם המחשבה על חיפוש אחר חיים תבוניים שובה את הדמיון ומסיט את תשומת הלב. ככלות הכל, את הציבור הרחב מעניין יותר לדבר על חייזרים מאשר על התופעות הגיאולוגיות באנקלדוס, ירחו של שבתאי. לכן בסדרת הפוסטים הבאה התכנון הוא לדבר על שניהם. גם על ה- Popular וגם על ה- Science, וניווכח שגם מאחורי הפופולארי יש מדע.
פוסט זה הוא הראשון בסדרה בת חמישה חלקים שתעסוק כולה בפרויקט וויאג’ר, ומתוכננת בסדר הבא:
חלק ראשון – מפענחים את תקליט הזהב
חלק שני – המסע הגדול (The Grand Tour)
חלק שלישי – האמצעים הטכנולוגיים על וויאג’ר
חלק רביעי – תגליות צדק ושבתאי
חלק חמישי – תגליות אורנוס ונפטון (כולל Pale blue dot)
חלק אחרון – מסע אל מחוץ למערכת השמש
מסר בבקבוק
הרעיון לשלוח מסר מהאנושות לחלל לא התחיל בתכנית וויאג’ר. עיתונאי בריטי בשם אריק בורגס (Eric Burgess) הציע בראשית שנות השבעים ששתי גשושיות פיוניר (פיוניר 10 ופיוניר 11) שקדמו לגשושיות וויאג’ר, ויועדו גם הן לצאת ממערכת השמש, יישאו עליהן מסר מהמין האנושי לציווליזציה חוץ-ארצית. בורגס פנה עם הרעיון לפרופסור קארל סייגן (Carl Sagan) – אחד האסטרונומים המפורסמים באותה התקופה, על מנת לקדם את הנושא. סייגן, אמריקאי ממוצא יהודי היה אסטרוביולוג וסופר מדע ומד”ב. הוא היה פעיל ב- SETI, הפרויקט לחיפוש חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ והיווה דמות מרכזית בהסברה, תקשור והנגשה של מדע בכלל ואסטרונומיה בפרט לציבור הרחב. אחת היוזמות המפורסמות שלו היא הסדרה “קוסמוס” אותה ערך והגיש. הסדרה, שזכתה בפרס אמי עסקה בנושאי מדע, היקום ומקור החיים והייתה אחת הסדרות הנצפות ברשת PBS בה שודרה (כשלושים שנה אחר כך, הופקה לה סדרת המשך, אותה הגיש האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון). סייגן שימש גם כיועץ מדעי של נאס”א והייתה לו השפעה לא מועטה על תכניות המחקר שלה. הוא התלהב מהרעיון של בורגס והצליח לשכנע את נאס”א לשלב בכל גשושית פיוניר לוחית קטנה ודקיקה עם מסר מהאנושות. סייגן פנה לאסטרופיזיקאי המפורסם פרנק דרייק (מפתח “נוסחת דרייק” להערכה וחישוב מספר התרבויות התבוניות ביקום) ויחד הם החלו לתכנן את הלוחית.
הלוחית מותקנת על פיוניר 10 (צילום: נאס”א)
סייגן מחזיק את לוחית פיוניר (צילום: נאס”א)
הלוחית, שתהפוך לפריט העיצובי הראשון שייצא ממערכת השמש, מיועדת לישות תבונית. איך מציגים לחוצנים את האנושות, ויותר מכך – איך עושים זאת באופן שיהיה מובן להם? סייגן ודרייק חילקו את הלוחית למספר חלקים: בתחתית הלוחית מופיע תיאור סכמטי של מערכת השמש ומסלולה של פיוניר 10 באמצעות חץ. בסכמה מופיע רק שבתאי כפלנטה בעלת טבעות בעוד שבמציאות לכל ענקי הגז יש טבעות (אם כי דקות הרבה יותר וקשות יותר לאבחנה) – עובדה שהתגלתה רק במשימת וויאג’ר 2. תיאור מסלולה של פיוניר באמצעות חץ זכה לביקורת רבה, כיוון שסימון החץ הוא תולדה של התפתחות האנושות על כדור הארץ. בעבר נעשה שימוש בחצים שנורו מקשת בכיוון מסוים וכיום החץ התגלגל להיות בעיקר סמל להוראת כיוון. ציוויליזציה חוץ-ארצית לא תבין את המשמעות הזו, ועלולה לחשוב שהסימון הוא איזושהי תופעה במערכת השמש. במרכז הלוחית בחלק השמאלי מתוארת מפה של 14 פולסרים בעזרתה ניתן יהיה לאתר את מערכת השמש באמצעות טריאנגולציה. כיוון שנעשה שימוש במפה זו גם בתקליט הזהב של הוויאג’רס, נרחיב עליה בהמשך. בצד הימני של הלוחית משורטטות דמויות גבר ואישה ומאחוריהן החללית פיוניר, על מנת לספק קנה מידה. גם במקרה זה הציור (אותו ציירה אשתו של סייגן, לינדה זלצמן סייגן) זכה ללא מעט ביקורות בשל השימוש בתמונות של דמויות ללא בגדים (המצב הגיע עד כדי כך שמערכת העיתון לוס אנג’לס טיימס שפרסמה את התמונה קיבלה מכתבי תלונה על כך, בתוספת האשמות שנאס”א מבזבזת את כספו של משלם המיסים של האמריקאי על שילוח דברי זימה לחלל…). מן הצד השני נטען שהתמונות מצונזרות ולא מבטאות את המבנה האנטומי המלא והנכון. עוד נטען שהתמונה לוקה בפטריארכליות בשל העובדה שרק הגבר מניף יד לשלום ואילו האישה פאסיבית, ובכלל לא בטוח שמחוות השלום תהיה מובנת לייצור שאינו אנושי. בחלק העליון של הלוחית בצד השמאלי, משורטטים שני מעגלים הדומים לשעון. זהו קנה המידה לפיו יש לקרוא את מפת הפולסרים, את הגובה האנושי המופיע משמאל לדמות האישה ואת המרחקים במערכת השמש – כל אלו כתובים במספרים בינאריים על גבי הלוחית. מדוע בכלל נדרש להגדיר קנה מידה? כיוון שצריך לייצר שפה אוניברסלית שאינה תלויה במונחים ארציים. אי אפשר לתאר גדלים לציוויליזציה חוץ-ארצית ולהשתמש ביחידות כמו שניה או ק”מ או שנת אור, מהסיבה שאלו יחידות שהומצאו על ידינו, בני האדם. שניה היא בקירוב 1/86,400 מהזמן שלוקח לכדור הארץ להשלים סיבוב סביב עצמו (יממה). זוהי יחידה ייחודית רק לכדור הארץ. אם היינו מתפתחים על פלנטה אחרת, קרוב לוודאי שהיינו מסגלים יחידת זמן אחרת המתאימה לתנאים האסטרונומיים הקיימים עליה. גם המטר היא יחידה שנגזרה במקור מהמרחק בין קוו המשווה לקוטב הצפוני. כל אלו הן יחידות ארציות לגמרי. סייגן ודרייק היו צריכים להשתמש ביחידה אוניברסלית שנגזרת מתופעות שקיימות ביקום. הם אכן השתמשו באחת כזו, ונרחיב עליה בהמשך מפני שהם עשו בה שימוש חוזר בתקליט הזהב של הוויאג’רס.
תהליך ייצור תקליט הזהב של וויאג’ר, 1977 (צילום: נאס”א)
תקליט זהב – רק בשני עותקים
סייגן חשב לייצר ולהתקין בגשושיות וויאג’ר לוחית דומה לזו שיוצרה לפיוניר, אך כשהציג את הרעיון לדרייק, האחרון העלה רעיון שעבור אותו משקל ומקום אפשר לשלב תקליט שיכיל קולות מכדור הארץ. סייגן אהב מאוד את הרעיון, פנה לנאס”א וקיבל את הסכמתם. נאס”א העמידה לפרויקט הפקת התקליט תקציב של 25,000 דולר ושישה שבועות להשלמתו. לוחות הזמנים לשיגור וויאג’ר היו קשיחים ואף אחד לא ישנה אותם בגלל הפקה של תקליט. מלאכת ההפקה הוטלה על סופר המדע האמריקאי טימוטי פריס (Timothy Ferris). יהיה זה האלבום הראשון ומן הסתם גם האחרון שפריס יזכה להפיק בימי חייו – אלבום זהב במלוא מובן המילה בשני עותקים בלבד. פרנק דרייק עצמו היה אחראי על הצד הטכני והמדעי (יחד עם סייגן) של ההפקה. את התקליט הגולמי עשוי הנחושת סיפקה חברה צרפתית בשם Pyral, וחברת התקליטים CBS Records (שנמכרה בסוף שנות ה-80 ל- Sony) יחד עם מפעל חיתוך התקליטים של JVC בקולורדו ייצרו את המאסטר. לאחר מכן התקליט נשלח לציפוי בזהב בחברה בשם Jame G. LEE recording processing בקליפורניה. ציפוי הזהב נועד לשמר את התקליט מפגעי הזמן בחלל (בשל עמידותו הגבוהה של הזהב לטמפרטורות קיצון) ולמעשה להעניק לתקליט חיי מדף נצחיים. תהליך הציפוי הסתיים כשבועיים לפני השיגור של וויאג’ר 2. בשונה מהתכנון המקורי, על התקליט הוסיפו (בכיתוב ידני) באזור שבין התווית לחלק המתנגן את הכיתוב: “To the makers of music – all worlds, all times”.
תהליך ציפוי התקליט בזהב (צילום: נאס”א)
תקליט הזהב והכיסוי על רקע חללית וויאג’ר 2. התמונה צולמה ב- 4.8.1977 בקייפ קנוורל, כשבועיים לפני שיגור וויאג’ר 2. (צילום: נאס”א)
לכל תקליט הוכנה עטיפה מאלומיניום בה שולבה דגימה של אורניום-238, האיזוטופ הנפוץ ביותר של אורניום (מעל 99% מהאורניום בטבע הוא אורניום-238). זמן מחצית החיים שלו, כלומר הזמן בו אם ניקח קבוצה של אטומי אורניום-238 ונמתין שמחצית מהם ידעכו ויהפכו לאטומים של איזוטופ אחר, הוא כ- 4.5 מיליארד שנים. אם ציוויליזציה תבונית זרה תמצא את התקליט, היא תוכל להיעזר ביחס שבין כמות האורניום שתיוותר עד אז לבין כמות היסודות אליהם הוא התפרק על מנת להעריך את גיל התקליט.
איזה ז’אנר חוצנים אוהבים?
את התוכן של תקליט הזהב בחרה וועדה בראשות… ובכן ניחשתם נכון, קארל סייגן עצמו. סייגן וחבריו לוועדה היו צריכים לחשוב כיצד להציג את התרבות האנושית בפרט ואת החיים על כדור הארץ בכלל, מנקודת מבט של ישויות זרות שכנראה אינן חוות את העולם באופן דומה לדרך שאנו חווים אותו. לבסוף הוחלט לשלב אלמנטים המייצגים שלושה רבדים: רובד ראשון ייצג את התפתחות החיים – כדור הארץ, תופעות טבע, הצומח והחי. ברובד השני ישולבו אלמנטים המייצגים את המגוון האנושי על כדור הארץ ולבסוף ברובד השלישי ייוצגו הישגים שונים של האנושות בתחומי החיים השונים. כל אלו שולבו ותוזמרו לאלבום מופת המכיל שלושה חלקים עם שני סוגי מדיה: ברכות בשפות שונות, קטעי שמע ומוזיקה וכן תמונות המתעדות את הטבע והחיים האנושיים על פני כדור הארץ (נעסוק בהן בהרחבה בהמשך).
ברכות בשפות שונות
נאס”א נתנה לסייגן את הסמכות המלאה לבחירת הפורמט והתוכן של הברכות שיקודדו בתקליט, והמשימה ללקט ולאסוף אותן הוטלה על אשתו של סייגן, לינדה. בספר Mormurs of Earth שסייגן כתב בהמשך על תקליט הזהב, ציינה לינדה שהנחת הבסיס של הפרויקט הייתה שקהל היעד של התקליט הוא אמנם ציוויליזציה זרה, אך גם אנשי כדור הארץ. הרעיון היה לייצג את האנושות כתרבות או קהילה אחת עם מגוון ושוני בתוכה. כיוון שהזמן להפקת התקליט היה שבועות בודדים, היעד שהוצב בתחילה היה להקליט ברכות ב- 25 שפות לפחות שייצגו את מרבית אוכלוסיית כדור הארץ, ובמידה שיוותר זמן, יתווספו ברכות נוספות. בסופו של דבר הוקלטו 55 ברכות. הקריינים היו ברובם אנשים מאוניברסיטת קורנל (בה כיהן סייגן כפרופסור) או מקורבים אליהם שהיו דוברי שפות זרות. הברכה הפותחת היא של מזכ”ל האו”ם דאז קורט ולדהיים (שנחשד בהמשך בשותפות וביצוע פשעי מלחמה במסגרת שירותו בצבא הנאצי). כמובן ששולבה ברכה גם בעברית (המילה “שלום”). את הברכה בשפה האנגלית נשא ניק, בנו בן ה- 6 של סייגן. הרשימה המלאה של הברכות (כולל התרגום) מופיעה בקישור זה באתר נאס”א.
הקלטות הברכות ב- 55 שפות (קרדיט: נאס”א)
קולות ומוזיקה מכדור הארץ
סייגן שילב מבחר קולות של תופעות טבע כמו רוחות וגשמים, קולות בעלי חיים (למשל כלבים וצפרדעים), וחפצים טכנולוגיים פרי המצאת האדם (כמו רכבת ועגלה עם סוס). בנוסף שולבה יצירה בשם “מוסיקת הספירות” (Kepler’s Harmony of the Worlds) המתבססת על תאוריה של יוהנס קפלר, שמקורה עוד מהמאה השישית לפני הספירה. על פי התאוריה המיוחסת לפיתגורס, כוכבי הלכת מייצרים מוסיקה הרמונית המבוססת על זמני המחזור של סיבובם סביב השמש.
התקליט כולל גם את המשפט בלטינית ‘per aspera ad astra’ בקוד מורס. משמעות המשפט היא ‘דרך הקשיים, אל הכוכבים’.
אחת מחברות הצוות של סייגן הייתה אן דריאן (Ann Druyan), יוצרת ומפיקה של סרטים תיעודיים בנושאי מדע, שתהיה לימים שותפתו של סייגן בהפקת הסדרה קוסמוס. תוך כדי עבודה על התקליט דריאן הציעה לשלב בו הקלטה של גלי מוח. המחשבה הייתה שגלים כאלו מכילים מחשבות, ואולי חייזרים יצליחו לפענח את הגלים הללו עם הטכנולוגיות המתקדמות שלהם. יתכן שבאמצעו פענוח גלי המוח החייזרים יבינו את דרך מחשבת בני האדם, וכך יכירו רובד נוסף של המין האנושי. דריאן שהתאהבה בסייגן באותה התקופה (השניים נישאו בהמשך) התנדבה למשימה, וגלי המוח (EEG) שלה הוקלטו והונצחו בתקליט.
קולות מכדור הארץ (קרדיט: נאס”א)
בתקליט שולבה קולקציה אקלקטית של יצירות מוסיקליות מרחבי העולם במטרה לבטא ולייצג את הגיוון המוסיקלי של התרבות האנושית. ניתן למצוא יצירות של באך ובטהובן, סטרווינסקי ומוצרט, לצד מוזיקה מסורתית למשל מזאיר, בולגריה, יפן, הודו וסין יחד עם מוסיקת רוק כמו Johnny B. Goode של צ’אק ברי. כיוון שבאותם ימים לא היה Spotify, הצוות היה צריך להגיע ולחפש בחנויות תקליטים את היצירות שלא תמיד היו נגישות. וכמובן היה את נושא זכויות היוצרים שחלות גם מחוץ למערכת השמש. בראיון בשנת 2017 דרייק טען שנשקלה הוספת יצירה של הביטלס, אך בשל סירובו של מנהל הלהקה הרעיון לא מומש. בהמשך פריס הכחיש שבכלל הייתה הצעה כזו על הפרק. פריס שקל אף להוסיף שיר של בוב דילן, אולם גם רעיון זה לא יצא אל הפועל. את הפלייליסט המלא שאורכו כ- 90 דקות אפשר לשמוע ביוטיוב או ב- Soundcloud:
יצירות המוסיקה בתקליט הזהב (קרדיט: The Film Effect)
חלקו האחרון של התקליט מכיל 115 תמונות (ועוד תמונה אחת למטרת כיול) המתארות את החיים על כדור הארץ.
חלק מהתמונות כללו כיתובים של גדלים ומידות (למשל קוטר כדור הארץ) או סימולים של יסודות (למשל באטמוספירה). האותיות או המספרים הוגדרו בתמונות הראשוניות. נאס”א אף הפיקה את הלקח מהביקורת על לוחית פיוניר ולא אישרה לסייגן לכלול תמונות אנשים ללא לבוש, ולכן שולבו צלליות. נאס”א גם סירבה לכלול תמונות הקשורות לפצצות, נשק או מלחמות כדי שאלו לא יפורשו בטעות בצורה לא נכונה, זאת למרות שמלחמות היו והן עדיין חלק בלתי נפרד (וכנראה בלתי נמנע) מקיומנו כחברה, והן אחראיות במידה רבה מאוד למי שהתפתחנו להיות היום.
ברכה מאת נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר שולבה בתמונות 117 ו- 118:
This Voyager spacecraft was constructed by the United States of America. We are a community of 240 million human beings among the more than 4 billion who inhabit the planet Earth. We human beings are still divided into nation states, but these states are rapidly becoming a global civilization… Of the 200 billion stars in the Milky Way galaxy, some – perhaps many – may have inhabited planets and space faring civilizations. If one such civilization intercepts Voyager and can understand these recorded contents, here is our message: This is a present from a small distant world, a token of our sounds, our science, our images, our music, our thoughts, and our feelings. We are attempting to survive our time so we may live into yours. We hope some day, having solved the problems we face, to join a community of galactic civilizations. This record represents our hope and our determination and our goodwill in a vast and awesome universe.
קישור לגלריה המכילה חלק מהתמונות (שאין עליהן זכויות יוצרים) וכן לרשימה המלאה אפשר למצוא פה באתר נאס”א.
לפני מספר שנים חברה בשם אוזמה רקורדס (Ozma Records) השיקה קמפיין גיוס המונים להפקה מחודשת של תקליט הזהב. תוך זמן קצר החברה גייסה מיליון וחצי דולר והפיקה אלבום הכולל שלושה תקליטים עם ההקלטות המקוריות וכן אלבום תמונות. לא ניתן כיום להשיג את האלבום דרך אתר החברה אך ההקלטות זמינות ברשת באתר נאס”א וגם פה. ביולי 2023 בית המכירות סותבי’ס הציע למכירה פומבית את המאסטרים המקוריים של סייגן ודריאן, אך על פי ה- Business Insider המכירה לא יצאה אל הפועל בסופו של דבר, ולא ברור מה עלה בגורל המאסטרים. ב- 6 במרץ 2024 המיליארדר אילון מאסק צייץ ברשת X שהוא כביכול מחזיק בעותק (“I have one”), אך ככל הנראה הוא אינו מחזיק בעותק המקורי.
הקלטת המאסטר של תקליט הזהב (צילום: סותבי’ס)
תקליט הזהב כשמו כולל הקלטות קול. כיצד אם כן שילבו סייגן ודרייק תמונות על תקליט שמע? הם קודדו אותן באופן אנלוגי לאחר שהמירו אותם למידע קולי, אך כיצד ישויות חוץ-ארציות יידעו לחלץ את המידע המכיל את כל החוויה הרב חושית הזו המקודדת בתקליט? איך הם אמורים לפענח ולשמוע את רצועות הקול? הרי חייזרים לא יודעים מה זה פטיפון. ואיך הם אמורים להמיר את רצועות הקול למידע ויזואלי? לשם כך צריך להבין (ולקוות שגם החייזרים יבינו) את ההוראות על העטיפה של התקליט.
חדר בריחה – גרסת נאס”א
עטיפת התקליט מכילה למעשה את הוראות ההפעלה שלו, ולא רק אותן. היא צריכה לתת מענה למספר שאלות:
שאלה ראשונה: איך מסבירים לישויות תבוניות מחוץ לכדור הארץ מהם מספרים?
שאלה שניה: כיצד קובעים יחידת זמן אוניברסלית שתהיה מובנת לאותן ישויות תבוניות?
שאלה שלישית: איך מפרטים את ההוראות כיצד לנגן את התקליט?
שאלה רביעית: כיצד מסבירים איך לחלץ את התמונות מרצועות הקול בתקליט?
שאלה חמישית: איך מסבירים לישויות תבוניות מהיכן הגיעו התקליט ואיתו הגשושית, כלומר איך למצוא את כדור הארץ מכל מקום בגלקסיה?
כדי לענות על השאלות הללו סייגן ודרייק יצרו למעשה על העטיפה ספר הפעלה או מדריך למשתמש, שכאשר מבינים אותו אי אפשר שלא להתפעל מהמקוריות והגאוניות שלו. זהו מעין כתב חידה של חדר בריחה, במסגרתו סייגן ודרייק ניסו לייצר שפה אוניברסלית באמצעות סימונים פשוטים יחסית, שאמורים להיות מובנים לכל תרבות שמנסה לחקור את היקום. זהו צעד יומרני ויש שיגידו שהוא די ממוקד באדם (human-centric) כיוון שיתכן שלחייזרים שיתקלו בתקליט אין אפילו עיניים. יחד עם זאת, הניסיון הזה מעורר השראה ואנו ננסה בשורות הבאות להבין כיצד סייגן ודרייק הגו את השפה הזו, וזה הולך להיות מעניין כיוון שאנו הולכים לגעת בלא מעט תחומים טכניים, מדעיים ומתמטיים – החל מבסיסי מספרים, דרך אלקטרונים וספינים, כוכבי נויטרונים ודגימת אותות.
עטיפת תקליט הזהב. מישהו רצה חדר בריחה ולא קיבל? (צילום: נאס”א)
בוחרים מערכת מספרים
הצעד הראשון יהיה להגדיר איך לספור. שפת הטבע והיקום היא מתמטיקה וסביר שכל תרבות תבונית שחוקרת את היקום, תמציא לעצמה דרך לספור דברים ולחשב חישובים. רוב העולם עושה היום שימוש בשיטה מבוססת מיקום (place-value notation), כאשר לכל סימבול (סיפרה) יש משמעות שונה כתלות במיקומה במספר (כלומר בסדרת הסימבולים). לדוגמה: לשנֵי ה- “5” במספר “55” יש משמעות שונה. הראשונה – משמעות 5×10 ואילו השנייה היא רק 5. אנחנו עושים זאת אוטומטית בראש כי כך הורגלנו מגיל קטן. זו לא הדרך היחידה לייצג מספרים. בהיסטוריה האנושית השתמשו בעבר בשיטה הרומית המבוססת על הקבצה, כלומר כל מספר מבוסס על סכום של אוסף סימנים (אני עושה פה מעט הפשטה והכללה). למשל XX ברומית הוא 20. המספר 30 ייכתב כ- XXX. שיטת מספור זו ניתן למצוא היום בעיקר בשעונים אנלוגיים ובחפצי אומנות והיא מכונה sign-value notation.
אין זה משנה באיזו שיטה משתמשים, אנו צריכים לבחור בסיס מספרים. אנו רגילים להשתמש ביומיום בבסיס 10 (דצימלי) בו המיקום של כל ספרה הוא חזקה של 10. לדוגמה: המספר 475 הוא למעשה:
4×102 + 7×101 + 5×100 = 400 + 70 + 5
יתכן שהבחירה האנושית להשתמש בבסיס 10 התפתחה מסיבות ביולוגיות-אבולוציוניות, אולי בשל היכולת שלנו למנות בקלות בעזרת עשר אצבעות. בהיסטוריה האנושית התקיימו תרבויות שהשתמשו בבסיסים אחרים. למשל, באשור ובבל הייתה מקובלת ספירה על בסיס סקסגסימלי (60) ומניית זמנים הייתה נהוגה בבסיס דואודצימלי (12). עד היום בעולם התכנות נעשה שימוש בבסיס הקסדצימלי (16) בשל ההתאמה ההיסטורית לזכרונות מחשבים בעלי 8 סיביות.
יתכן שתרבויות אחרות פיתחו בסיס מספרים בהתאם לנתונים הביולוגיים שלהן, ולכן כדי לשמור על רמת הפשטות הגבוהה ביותר, מתכנני התקליט בחרו להשתמש בשיטה מבוססת מיקום בבסיס 2. בסיס זה נקרא גם בינארי כיוון שהוא מאפשר לייצג כל מספר באמצעות שני תווים בלבד – 0 או 1. שיטה זו כל כך פשוטה ורבת עוצמה וכל מערכות המחשוב והבקרה בעולם מבוססות עליה, כיוון שאבני הבניין היסודיים של כל מעגל אלקטרוני מודרני מבוסס על מתגים קטנים (טרנזיסטורים) שיכולים להיות במצב דולק או כבוי, כלומר 0 או 1. הספרה הבינארית קיבלה את השם bit (מתוך השם Binary Digit), ובעברית – סיבית. ניתן להניח שכל ציוויליזציה תבונית אמורה לכל הפחות להבין שיטת מספור כזו, גם אם היא לא עושה בה שימוש. לפי שיטה זו, המספר 2 ייוצג בבסיס בינארי כ- 10. מדוע? כיוון ש:
1x21 + 0x20 = 2
המספר 3 ייוצג כ- 11:
1x21 + 1x20 = 3
והמספר 10 ייוצג כ- 1010:
1x23 + 0x22 + 1x21 + 0x20 = 10
ייצוג מספרים דצימליים בבסיס בינארי. בבסיס הבינארי שני סימבולים בלבד (1,0) לעומת עשרה בבסיס הדצימלי.
מפענחים את המספרים
נניח שאנחנו חייזרים מציוויליזציה חוץ-ארצית, מצאנו את התקליט והצלחנו להבין מהו ייצוג בינארי. איך נקרא את המספרים על התקליט? אנו צריכים להבין שלושה דברים:
1. שקבוצות הסימולים אכן מייצגות קוד בינארי.
2. מתוך שני הסימולים שמייצגים את הקוד הבינארי, צריך להבין מהו 0 ומהו 1.
3. עלינו להבין באיזה כיוון לקרוא את הסימולים – מימין לשמאל או משמאל לימין, מלמטה למעלה או מלמעלה למטה.
ניתן לראות מספר קבוצות של קווים אופקיים ומאונכים (− , Ι ) המופיעים על פני כל העטיפה. הקבוצות מכילות תמיד את אותם שני תווים ולכן אנחנו משערים שהם עשויים להיות קוד בינארי. מה מהם מייצג 0 ומה 1? הנטייה שלנו לשייך את − ל- 0 ואת Ι ל- 1 היא כמובן הטיה, פועל יוצא מהשפעת הספרות ההודיות-ערביות, שהן הבסיס לספרות שבשימוש כיום בעולם המערבי. אך זו הטיה ויזואלית בלבד שחייזרים כמובן לא יושפעו ממנה. בואו נתבונן בסדרה ספציפית של ספרות:
בצד ימין מופיע המספר ΙΙ שיכול לייצג “00” או “11”, אולם כתיבה של “00” היא מיותרת כיוון שמספיק לכתוב רק “0”. בנוסף, המספר השמאלי יותר הוא Ι ואם גם הוא מייצג “0”, מדוע פעם אחת נכתב “00” ובפעם האחרת רק “0”? לכן הגיוני יותר ש- Ι מייצג 1 ואילו – מייצג 0. מאותה הסיבה שמיותר לכתוב 0 לפני 0, מיותר לכתוב 0 לפני 1 בשיטה מבוססת מיקום, ולכן קל להסיק מהמספר האמצעי מבין השלושה שהקריאה היא משמאל לימין.
באופן דומה, אם נסתכל על המספר התחתון, לא יהיה הגיוני לקרוא אותו מלמטה למעלה כיוון שתחילת המספר תהיה עם סידרת אפסים. לכן קריאה מלמעלה למטה ומשמאל לימין היא המסתברת יותר. לאחר שהנחנו את היסוד לשיטת קריאת מספרים, אפשר לענות על השאלה הבאה – כיצד נגדיר את הזמן.
איך מגדירים זמן אוניברסלי?
כדי להנחות חייזרים שלא מכירים את האנושות כיצד לחלץ את המידע מהתקליט, לא די בהגדרת מספרים בלבד. צריך להסביר להם בנוסף באיזו מהירות לסובב את התקליט ולכמה זמן. לשם כך צריך להגדיר יחידת זמן, וזהו אתגר לא פשוט מאחר שיחידות הזמן שאנו מודדים – שניות, שעות, יממות, שנים – כל אלו יחידות זמן ארציות שרלוונטיות לתרבות שהתפתחה בכדור הארץ. תרבות היפותטית שהייתה מתפתחת על כל פלנטה אחרת, אפילו במערכת השמש שלנו, הייתה מפתחת יחידות זמן המתאימות ונגזרות מהתנאים על אותה פלנטה ומתייחסות לאורך היממה, זמן ההקפה סביב השמש ועוד. תיאורטית, אם נניח שהיו יכולים להיווצר חיים תבוניים על פלנטה כמו שבתאי, סביר שאותן ישויות היו מאמצות יחידות זמן אחרות מאתנו, מאחר שאורך היממה בשבתאי הוא 10 שעות ו- 37 דקות ארציות, ואורך השנה בו הוא 29.4 שנים ארציות. לכן, יש למצוא יחידת זמן אוניברסלית שאינה תלויה בפלנטה ספציפית או במערכת שמש ספציפית. יחד עם זאת, על יחידת הזמן הזו להיות מספיק יסודית כך שכל תרבות תבונית שחוקרת את היקום תזהה אותה. יחידת הזמן הזו מבוססת על היסוד הנפוץ ביותר ביקום – המימן.
מימן (Hydrogen) הוא לא רק היסוד הנפוץ ביותר ביקום (75% מהחומר הנראה) – הוא היה גם היסוד הראשון שנוצר במפץ הגדול. כ- 90% מהאטומים המרכיבים את השמש וגם את כוכב הלכת צדק הם אטומי מימן. המימן עשוי מפרוטון אחד הנמצא בגרעין, ואלקטרון אחד המקיף אותו. בשונה מיסודות אחרים בטבלה המחזורית, האיזוטופ הנפוץ שלו, כלומר ההופעה השכיחה ביותר שלו היא ללא נויטרון בגרעין.
תאור מופשט על אטום מימן. הפרוטון במרכז, והאלקטרון מקיף אותו (תמונה: ויקיפדיה)
לאלקטרונים, לפרוטונים וגם לנויטרונים יש מאפיין המכונה ספין (spin) ובעברית תקנית, סחריר. רבים טועים לשייך מאפיין זה לתנועה סיבובית של החלקיק, אך אין לו קשר לסיבוב למרות שמו. חלקיקים אלמנטריים מתנהגים כמו מגנטים זעירים, ומאפיין הספין קשור לכיווניות השדה המגנטי. על מנת לפשט את ההסבר נסתפק ונאמר שלכל חלקיק יסוד (כמו אלקטרון ופרוטון) יש ספין שניתן למדוד אותו, והוא יכול להימצא בשני מצבים: למעלה ולמטה.
כיוון שלאטומי מימן יש פרוטון אחד ואלקטרון אחד, הם יכולים להימצא בשני מצבים: מצב בו לפרוטון ולאלקטרון יש אותו ספין (שניהם למעלה או למטה) או מצב בו הספין שלהם הופכי אחד לשני. שני המצבים הללו אינם שקולים – כאשר לפרוטון ולאלקטרון אותו הספין, אטום המימן נמצא במצב “מעורר” (excited) כלומר יש לו מעט יותר אנרגיה. מצב זה לא נמשך לנצח, וכעבור זמן מסויים (מיליוני שנים) האטום המעורר יעבור באופן ספונטני (אקראי) למצב אנרגטי נמוך יותר, והספין של האלקטרון ישנה את מצבו ויהיה הפוך לספין הפרוטון. בזמן המעבר הזה, חלק מהאנרגיה (העודפת) שהייתה באטום המעורר תפלט בצורת קרינה אלקטרומגנטית בעלת תדר וזמן מחזור ידועים וקבועים. זמן מחזור הינו הזמן שלוקח לגל להשלים מחזור אחד. התדר (הקשור ביחס הפוך לזמן המחזור) הוא מספר המחזורים בשנייה אחת. זמן המחזור של קרינת המימן הוא 0.7 ננו-שניות (פחות ממיליארדית השנייה), והתדר שלה הוא 1420 מגה-הרץ. יוצא מכך שאורך הגל הוא 21 ס”מ, כלומר לא ניתן להבחין בקרינה זו בעין, כיוון שאורך הגל הוא בתחום המיקרוגל ולא בתחום האור הנראה. תופעה זו נקראת קו המימן (hydrogen 21 centimeter line) וסייגן ודרייק השתמשו ביחידת זמן זו של 0.7 ננו-שניות כיחידת הבסיס בעטיפת התקליט, כיוון שכל מי שחוקר את המימן ביקום אמור לזהות אותה. אגב, סייגן ודרייק לא היו הראשונים להציע את קרינת קו ה- 21 ס”מ של המימן ליצירת קשר עם תרבויות חוץ-ארציות. בשנת 1959, פיליפ מוריסון (Philip Morrison) וג’וזפה קוקוני (Giuseppe Cocconi), שני חוקרים מאוניברסיטת קורנל בניו יורק העלו השערה במאמר בכתב העת Nature לפיה אם קיימת ציוויליזציה תבונית איפשהו ביקום, היא עשויה לנסות לתקשר באותות רדיו בתדר 1420 מגה-הרץ בדיוק מאותה הסיבה. כשנה לאחר מכן פרנק דרייק, שהיה אז אסטרונום צעיר בן 29, ערך בפעם הראשונה ניסוי לקליטת אותות רדיו מהחלל במסגרת פרוייקט אוזמה (Project Ozma). מי שירצה להרחיב בנושא אסטרונומיית הרדיו, מוזמן לקרוא את הפוסט בשני חלקים שפרסמתי על פרויקט !WOW.
כעת נשאר לתאר על גבי עטיפת התקליט את קו המימן. לשם כך דרייק וסייגן החליטו לשחזר את הסימול שנעשה בלוחיות פיוניר.
בחלק הימני התחתון של התקליט אנו מוצאים שרטוט של שני מעגלים המסמלים את האטומים. במעגל הימני ישנם שני קווים באותו הכיוון (האמצעי מייצג את הפרוטון והעליון, על המעגל, מייצג את האלקטרון). זהו האטום המעורר. המעגל השמאלי מייצג את האטום במצב האנרגטי הנמוך יותר כאשר הספינים הפוכים. הקו המחבר את המעגלים מייצג את מעבר המצבים ופליטת קרינת ה- 0.7 ננו-מטר. הסימון Ι באמצע מורה שזו יחידה אחת.
מנגנים את התקליט
לאחר שהגדרנו מערכת מספרים ויחידת זמן, אפשר לנסות להסביר איך לנגן את התקליט. לשם כך צריך להסביר את עקרון הפעולה של הגרמופון (פטיפון), באופן שמחט נעה מקצה התקליט לאורך החריצים בצורה ספירלית עד לאמצעו. בנוסף צריך לציין באיזו מהירות התקליט אמור להסתובב.
בחלק השמאלי העליון של העטיפה, ניתן לראות איור של תקליט עם המחט בקצהו במבט על (המחט הותקנה על החללית יחד עם התקליט). עובי המחט מתאים לרוחב החריצים בתקליט וזה עשוי לרמוז על האופן הנכון של המיקום שלה. לאורך היקף התקליט, ניתן להבחין במספר בינארי המסומן כך:
Ι––ΙΙ––––ΙΙ––Ι–––––––––––––––––––
הסימול הבינארי שלו:
100110000110010000000000000000000
ובבסיס 10 הערך הוא 5113380864. אמנם המספר אינו כתוב כמו שאר המספרים בעטיפה (משמאל לימין ומלמעלה למטה) אלא נגד כיוון השעון לאורך היקף התקליט. גם פה אין היגיון לקרוא אותו הפוך (בכיוון השעון) בשל האפסים בהתחלה. בנוסף, הרעיון של סימול לאורך היקף התקליט מרמז על משך הזמן של סיבוב אחד. אם נשתמש ביחידת הזמן שהגדרנו, 0.7 ננו-שניות (שהם 0.0000000007 או בכתיבה מדעית 10-10×7 שניות), אזי משך סיבוב אחד הוא כ- 3.6 = 0.0000000007 × 5113380864 כלומר, משך סיבוב אחד של התקליט הוא 3.6 שניות. מספר זה שווה לערך RPM (סיבובים לדקה) של 16.666 – בדיוק חצי ממהירות הסיבוב של תקלטי LP באותה התקופה.
מתחת לאיור התקליט ממבט על, ישנו תרשים נוסף שלו ממבט צד. גם כאן, בקצה התקליט שקוטרו מצוייר כמלבן דק מאוד, המחט ממוקמת במקומה הנכון. בתחתית האיור מופיעים שני פסים מאונכים המציינים את גבולות האיזור בו המחט אמורה לנוע. ביניהם מופיע מספר בינארי המייצג את הזמן הכולל שלוקח למחט להגיע למרכז, כלומר זמן הניגון הכולל של התקליט (צד אחד שלו). הייצוג של המספר בבסיס בינארי:
1000010110000000000000000000000000000000000
וערכו בבסיס 10 הוא 4587025072128. אם נכפול שוב ביחידת הזמן, 10-10×7 שניות, נקבל 3211 שניות שהם כ- 54 דקות.
אם החייזרים שלנו עקבו והגיעו עד לפה, הם יוכלו לנגן את כל חלק השמע בתקליט – הברכות, הקלטות הקול שלנו, של הטבע ושל בעלי החיים, והם גם יוכלו לשמוע את היצירות המוסיקליות. נסו לערוך ניסוי מחשבתי, ולנחש אילו קולות יהיה קל לחייזרים לזהות ואילו קולות הם יתקשו לפענח.
רואים את הקולות
עקבנו עד כה אחרי ההוראות לשמיעת החלק הקולי בתקליט. כיצד ניתן לחלץ תמונות ויזואליות מתקליט שמע?
אם תלחצו על הנגן, תשמעו סדרה של צפצופים וקולות מעצבנים. אתם שומעים למעשה את 116 התמונות המקודדות מתקליט הזהב, בגרסה דיגיטלית שהומרה מהמאסטר-טייפ של שנת 1977. כיצד סייגן ודרייק קודדו את התמונות על תקליט השמע? לשם כך צריך להבין איך בנויה תמונה.
כולנו יודעים שתמונה בנויה מפיקסלים – אותם ריבועים צבעוניים קטנטנים שאפשר לראות כשעושים זום על תמונה במחשב:
המשמעות היא שאפשר לחלק כל תמונה שנבחר לריבועים קטנים. לכל ריבוע נקצה ערך שייצג את הצבע שלו, וכך התמונה תייצג מפת ריבועי צבעים שביחד יתחברו לתמונה השלמה. לצורך הפשטות, נדגים זאת על תמונה בשחור לבן. אנו יכולים ליצור סקאלה לניארית של ערכים המייצגים גוונים, משחור ועד לבן.
סקאלה זו מכונה ‘סקאלת גווני אפור’ (grayscale). הערכים בה מייצגים עוצמה שונה של פיקסל, כאשר 0 הוא שחור (אין אור כלל) ו- 1 הוא לבן (עוצמת אור מירבית). ניקח לדוגמה את התמונה בשחור לבן שלפנינו: ריבוע עם שלושה פסים – שחור, אפור כהה, אפור בהיר ורקע לבן מסביב (הריבוע השמאלי).
נניח שנחלק את התמונה ל 5×5 פיקסלים, כפי שרואים במרכז. נקצה לכל פיקסל ערך של גוון אפור על פי הסקאלה (הריבוע הימני). לבסוף נתאר את התמונה כרצף של מספרים שיכתבו באופן שנבחר, למשל משמאל לימין ומלמעלה למטה. בהתאם לכך, אפשר יהיה לתאר את התמונה באופן הבא:
“1 1 1 1 1 1 0 0 0 1 1 0.3 0.3 0.3 1 1 0.6 0.6 0.6 1 1 1 1 1 1”
כעת, אם נספר לאדם זר שראה רק את סדרת המספרים מהו אורך שורה בתמונה (ומהו כיוון הפיקסלים הנכון), הוא יוכל מיד לבנות את התמונה מבלי שראה אותה.
איך הופכים סדרה של מספרים לגלי קול? למרות שהתקליט והקידוד נעשו לפני למעלה מארבעים שנה באמצעים אנלוגיים, נאמץ את הגישה הדיגיטלית לצורך ההסבר. הטלפון הנייד והמחשב שלנו עושים בדיוק את זה – הופכים מספרים לגלי קול. כאשר אנו מנגנים למשל שיר במחשב או בנייד דרך ה- Spotify, נוצר (או אצור) בהם קובץ המכיל מספרים. כל מספר בקובץ מייצג עוצמה של זרם שהטלפון או המחשב מפיקים ביציאת השמע שלהם, אליה מחוברים הרמקול או האוזניות. בתוך הרמקול או האוזניות ישנו סליל מסביב למגנט. כאשר זורם בסליל זרם נוצר בו שדה מגנטי. כעת יש את השדה המגנטי בסליל והשדה המגנטי של המגנט בתוכו. בשל כוחות משיכה ודחייה (כפי שקיים כאשר מנסים לקרב שני מגנטים אחד לשני) הסליל זז מעט. בהתאם ל-“מספר” שמנוגן בכל רגע במחשב או בנייד, יוצא זרם בעוצמה שונה ביציאת השמע, השדה המגנטי בסליל משתנה והוא זז קדימה ואחורה באופן משתנה. הסליל דוחף ממברנה ברמקול שדוחפת את האוויר ומייצרת גל קול שהוא בהגדרה הכי רזה שלו, שינוי בלחץ האוויר. בקיצור – מספר במחשב הוא הקובע את רמת הזרם שנכנס לסליל ברמקול, וכתוצאה מכך המגנט הקיים בתוכו זז ומניע ממברנה המייצרת גל קול. המספרים משתנים במחשב במהירות וכתוצאה מכך גם הממברנה זזה במהירות, באופן שאוזנינו קולטות את התזוזות כגל קול. מי שירצה להרחיב בנושא מומלץ מאוד לצפות בסרטון הבא.
אחרי שהבנו איך הופכים תמונה למספרים ומספרים לקול, בואו ננסה לעשות את התהליך ההפוך – לעקוב אחרי ההוראות בכיסוי התקליט ולהפוך את הקלטות הקול לתמונות. החייזרים יודעים לנגן את התקליט ולשמוע את רצועות הקול, וכעת נדרש להסביר להם איך מפענחים אותו. סייגן ודרייק שתלו לפני כל תמונה צפצוף, “ביפ”, שמסמן את ההתחלה שלה. אפשר לשמוע זאת גם בהקלטה למעלה. בקצה הימני העליון בתקליט אפשר למצוא את התרשים הבא:
אות הזיגזג השמאלי מסמן את הצפצוף ולאחריו ניתן לראות סימול של שלושה אותות, המייצגים את קבוצות המידע המרכיבות כל תמונה. מתחת לאות הראשון, בין שני הקווים האנכיים שתוחמים אותו, מופיע מספר, ואתם כבר מנחשים לבד שאם נכפיל את הערך ב- 0.7 ננו-שניות נקבל את הזמן של משך האות. המספר הוא:
101101001100000000000000
ובבסיס 10 הערך הוא 11845632. לאחר שהכפלנו ב- 0.7 ננו-שניות, קיבלנו 8 מילי-שניות (8 אלפיות השניה או 0.008 שניות) וזהו למעשה אורך השורה של כל תמונה. כלומר האזנה ופענוח המידע במשך כל 8 מילי-שניות תבנה לנו שורה אחת בתמונה. כמה שורות מכילה כל תמונה? נתבונן בהמשך התרשים:
החלק העליון מראה שיש לדגום את האות לאחר שלוש עליות אות (נסביר זאת יותר בהמשך כשנדגים את הפענוח), ומהתבוננות במלבן עם סימוני אות הזיגזג בתוכו, ניתן להעריך שהוא מייצג את התמונה המלאה. אפשר לראות את הסימון של האותות המרכיבים את התמונה, כאשר משמאל, ממש מעל המלבן, יש מספור לשלוש השורות הראשונות (1,2,3 אם קוראים את הקוד הבינארי מלמטה למעלה בכיוון בניית כל שורה בתמונה). ערך השורה האחרונה בתמונה מסומן בצד הימני העליון, ממש מעל המלבן. המספר הוא 1000000000 וערכו בבסיס 10 הוא 512, כלומר בכל תמונה יש 512 שורות. לבסוף יש חלק נוסף בתרשים המתאר את התמונה הראשונה. אם המהנדסים של התרבות התבונית לא התייאשו עד לכאן והצליחו לעלות על “כתב החידה”, האם אמורים לראות בתמונה הראשונה עיגול:
ניסיון לפענח את התמונות
בשנים האחרונות התפרסמו ברשת כמה ניסיונות מוצלחים לפענוח התמונות בתקליט הזהב. החלטתי ללכת בעקבות אחד מהם ולנסות לפענח מספר תמונות בדרך הכי מהירה וקלה למימוש, והכל עם שימוש בטכנולוגיה שקיימת בשנת 2024, כ- 45 שנה אחרי ייצור התקליט.
ראשית הורדתי את קובץ הקול המכיל את התמונות. אפשר להוריד אותו בקישור זה.
כעת צריך תוכנה לעריכת קבצי קול. התוכנה הטובה ביותר לצרכים שלנו היא Audacity החינמית שניתן להוריד בקישור פה.
נפתח את הקובץ (Audacity תבקש לפתוח העתק שלו, ונאשר זאת). כך יראה הקובץ בתוכנה:
כעת יש לזכור שני דברים:
- ההקלטה היא בסטריאו כאשר בכל ערוץ (ימין ושמאל) מקודדות תמונות שונות. לכן נפריד את הערוצים ונדגום אותם בנפרד.
- התקליט הוקלט ב- 16.6666 סיבובים לדקה, כלומר איטי פי 2 מתקליט רגיל. לכן נצטרך להכפיל את המהירות שלו פי 2 על מנת שנוכל לחלץ את המידע באופן תקין.
לצורך הפרדת הערוצים יש לבצע את הפעולה הבאה כפי שמופיע בקליפ:
לאחר מכן נכפיל את המהירות:
ניתן לראות שהמרחק בין כל עליית אות הוא 0.008 שניות בהתאם להוראות בכיסוי התקליט:
אם נשחק מעט עם הזום, נבחין שהאות מחולק לאזורים שחוזרים על עצמם:
כעת, נבחר אזור מידע תמונה בין שני צפצופים. אפשר לבחור אקראית כל אזור לאורך הקובץ. נדגום אותו מעליית האות השלישית כפי שראינו למעלה בהוראות שבכיסוי התקליט:
לאחר שבחרנו תמונה אחת, נייצא אותה לקובץ דגימות (מספרים). זוכרים? אנחנו עושים תהליך הפוך לתהליך הקידוד. אנחנו דוגמים כעת גל קול והופכים אותו לוקטור של מספרים. לאחר מכן נכתוב קוד שיחלץ שורה אחר שורה (במשך 512 פעמים) ונקצה לכל שורה כזו ערך grayscale.
על מנת לייצא את האיזור הנבחר לקובץ דגימות, נבחר בתפריט כלים (Tools) את האפשרות …Sample Data Export, ונבחר את מספר הדגימות המירבי, שם הקובץ והמקום בו נשמור אותו.
כעת נותר לכתוב קוד להפיכת קובץ המספרים לתמונה. השתמשתי בקוד JavaScript הבא. אפשר גם לכתוב קוד ב- Python או אפילו באקסל, בעיצוב מותנה.
<!DOCTYPE html>
<html lang="en">
<head>
<meta charset="UTF-8">
<meta name="viewport" content="width=device-width, initial-scale=1.0">
<title>Document</title>
<style>
.line{
width: 2px;
height: 2px;
position: relative;
}
.wrapper{
display: flex;
justify-content: center;
align-items: center;
width: 734px;
height: 100%;
flex-wrap: wrap;
transform: rotate(-90deg) rotateY(180deg);
}
div{
position: absolute;
width: 100%;
height: 100%;
left: 0;
top: 0;
}
</style>
</head>
<body>
<div class="wrapper">
<?php
$array = explode("\n", file_get_contents('6.txt'));
for ($i=0; $i < count($array); $i++) {
$color=intval(round(floatval($array[$i])))*(-1)*3;
echo '<div class="line"><div style="background:#' .dechex($color).dechex($color).dechex($color).'"></div></div>';
}
?>
</div>
</body>
</html>
קוד PHP לפענוח קובץ המספרים (הערכים) לתמונה. שימו לב להחליף את שם הקובץ והכתובת שלו בשם הקובץ והמיקום במחשב שלכם.
הרצה של הקוד בדף שבקישור זה יציג את התמונה הבאה המתארת מטוסים:
אם נדגיש איזור אחר בקובץ השמע המייצג תמונה אחרת, נייצא אותה שוב לקובץ ונריץ את הקוד כפי שנעשה בדף בקישור זה, נקבל את התמונה הבאה המתארת בעלי חיים:
הצלחנו לפענח על בסיס הסברים פשוטים, ותוך שימוש בכלים מודרניים תמונות שצולמו וקודדו בשנת 1977 בטכנולוגיות צילום ושמע שהן לגמרי ‘out of date’. מידע זה עושה את דרכו בשניות אלו ממש מחוץ למערכת השמש במהירות 17 ק”מ בשניה עם דרישת שלום מהאנושות. מדהים!
מעניין אם הפרויקט הזה היה מתרחש היום, עם הטכנולוגיה המודרנית ועם תפיסות ופרדיגמות שונות בחקר החלל ותפיסת האנושות את עצמה, אילו מסרים היינו שולחים ובאילו אמצעי מדיה? נקודה מעניינת למחשבה.
חשוב לציין שהפענוח שהבאתי נעשה בצורה מאוד בסיסית, quick and dirty, כמעט ללא עיבוד אותות. ניתן לבצע טיוב (אופטימיזציה) של הקוד ולהגיע לתוצאות טובות הרבה יותר, כפי שעשו מספר אנשים ברחבי הרשת.
היכן כדור הארץ?
למי שהצליח להחזיק ראש עד לפה, עברנו עד עכשיו על ארבע מתוך חמש השאלות שהצבנו בתחילת הפוסט, ושעטיפת תקליט הזהב אמורה לספק להן תשובות. נשארה שאלה אחרונה: איך אותה ציוויליזציה תבונית שתמצא את התקליט תדע מהיכן הוא הגיע? איך מאתרים ברחבי הגלקסיה את מערכת השמש וכדור הארץ, ללא שימוש באטלס גלקטי או גוגל מפות?
אם התקליט הוא מכתב מהאנושות, התרשים האחרון הוא המעטפה עם הכתובת, וזאת בדמות מפת הפולסרים (Pulsar Map) – אותה המפה שנחרטה גם על הלוחית של גשושיות פיוניר. לפני שנסביר את מפת הפולסרים צריך להסביר מהו בכלל פולסר.
פולסר הוא כוכב נויטרונים הפולט אלומות של קרינה משני קטביו המגנטיים. כוכבים הם כדורים עצומים העשויים גז ופלזמה ומתקיים בהם תהליך היתוך גרעיני, כלומר הפיכת יסודות קלים לכבדים (השמש למשל מתיכה מימן להליום). כתוצאה מההיתוך הגרעיני משתחררת אנרגיה עצומה המתבטאת בחום עצום. כאשר הדלק הגרעיני בכוכב מתכלה הוא מסיים את חייו. אקורד הסיום של חיי הכוכב משתנה בין כוכב אחד למשנהו על פי המסה שלו. כוכב עם מסה הדומה לזו של השמש יהפוך לננס לבן. כוכב מסיבי יותר (בין 8 ל-10 מסות שמש), יסיים את חייו בפיצוץ עצום, סופרנובה, והליבה שלו תקרוס ותהפוך לכוכב קטן ודחוס בנויטרונים. עתה, רמת הצפיפות בכוכב גבוהה עד כדי כך שמסתו גדולה מזו של השמש שלנו, אולם קוטרו לאחר הקריסה הוא באורך של קילומטרים ספורים בלבד (לשם השוואה קוטר השמש הוא כ- 1,400,000 ק”מ). משיקולי שמירת תנע, כוכב הנויטרונים מסתובב עתה במהירות גבוהה מאוד (מאות סיבובים בשנייה), ופולט קרינה לאורך ציר הקטבים המסתובב אף הוא. ציר הקטבים המגנטי לא בהכרח מסתובב בחפיפה לציר הסיבוב הפיזי של הכוכב, דבר הגורם לכך שצופה הנמצא בקו ראיה ישר לקונוס (הדמיוני) שיוצרת תנועת הקטבים, לא יראה את אלומת הקרינה באופן רציף אלא פולסים, ומכאן שמו של הכוכב. תופעה זו נקראת גם ‘מודל המגדלור’ בשל הדמיון של הפולסר למגדלור המסתובב ושולח אלומת אור בכיוון משתנה.
אילוסטרציה של פולסר (תמונה: SciTechDaily,com)
פולסר החג סביב צירו (בצבע שחור) עם אלומות קרינה (בצבע צהוב) הסובבות סיבוב ציר שונה. האפקט הנוצר גורם לכך שהפולסר מאיר את כדור הארץ באופן מחזורי (איור: medium.com)
הפולסרים מסתובבים (ולכן גם מהבהבים) בתדרים שונים. לכל פולסר יש למעשה ‘חתימה’ ייחודית משלו, ולכן אפשר להשתמש בפולסרים כנקודות ייחוס לאיכון כדור הארץ בחלל. פעולה זו נקראת טריאנגולציה. ננסה להסביר את עקרון הטריאנגולציה בצורה פשוטה באמצעות דוגמה דו-מימדית (ללא התייחסות למימד הגובה).
נניח שאני עומד על לוח בגודל 10×10 מטרים. אני עומד בנקודה (4,4) אך איני יודע זאת. מיקומי העצמי על הלוח אינו ידוע לי. כעת, נאמר לי שישנו פנס בנקודה (4,6) ובמרחק 2 מטר ממני כפי שניתן לראות בתרשים הבא. האם אוכל לדעת בוודאות את המיקום העצמי שלי?
התשובה היא לא. אמנם אני אכן יכול להיות בנקודה (4,4), אך ישנה עוד אפשרות (זכרו, אני לא יודע היכן אני):
גם הנקודה (6,6) נמצאת במרחק 2 מטרים מהפנס ולכן בהינתן המידע שסופק לי, אני יכול להיות גם עליה. כך גם הנקודה (5.732,5):
בעצם קיימות אינסוף נקודות המקיימות את התנאי של מרחק 2 מטר מהפנס, וכולן נמצאות על המעגל שמרכזו במיקום הפנס בנקודה (4,6), ורדיוסו 2 מטרים:
במילים אחרות, אם נתונה לי נקודה אחת והמרחק שלי ממנה, קיים מרחב (המונח הנכון יותר בדוגמה שלנו הוא מישור) המכיל אינסוף נקודות אפשריות בהן אני יכול להיות ממוקם.
כדי לדעת את המיקום המדוייק שלי חסרים לי נתונים נוספים. אם נניח שכעת נוסף לי נתון, ואני יודע שישנו פנס נוסף בנקודה (7,4) והמרחק שלי ממנו הוא 3 מטרים:
מרחב הפתרונות הצטמצם ל- 2. אני יכול להיות ב- (4,4) או ב- (5.85,6.77). כלומר גם שתי נקודות ייחוס אינן מספיקות כדי לדעת היכן אני. אם אקבל אינפורמציה נוספת, למשל על פנס שלישי בנקודה (4,2), גם היא במרחק 2 מטרים ממני, האם אוכל לדעת עכשיו את מיקומי העצמי?
התשובה היא כן! שלושת המעגלים נחתכים בנקודה אחת (4,4) – המיקום העצמי שלי. אם נסכם – כדי לאכן אובייקט במישור (דו-מימד) נדרש לדעת שלוש נקודות חקורות ואת המרחק מכל אחת מהן. כדי לאכן נקודה במרחב (שלושה מימדים), נדרשות ארבע נקודות חקורות והמרחק מהן.
נקודה אחרונה שכדאי לעמוד עליה, היא ייצוג הנקודה הידועה (הפנס בדוגמה מעלה). במקום לכתוב את הערך של נקודה, אפשר לכתוב את המרחק והכיוון שלה מנקודת ייחוס כלשהי. לדוגמה: במקום לכתוב שהפנס בתרשים הבא נמצא בנקודה (6,6), ניתן לכתוב שהפנס נמצא במרחק r (במקרה זה r = 8.49 מטרים) מראשית הצירים ובזווית של 45°. ממידע זה בלבד (מרחק וזווית) ניתן להסיק כי הפנס נמצא בנקודה (6,6) באמצעות משוואות טריגונומטריות פשוטות. ייצוג זה נקרא וקטור.
נחזור למפת הפולסרים בתקליט הזהב. הפולסרים הם למעשה הפנסים, הנקודות הצהובות בדוגמה שהבאנו למעלה. הנקודה הכחולה בדוגמה זו היא השמש וראשית הצירים (נקודת 0,0) זהו מרכז הגלקסיה.
השמש נמצאת בנקודת המוקד בחלק השמאלי של המפה, אליה מתכנסים כל 15 הקווים. כל קו, למעט הקו הארוך ביותר, מייצג את המרחק היחסי של הפולסר מהשמש. בסה”כ מופיעים 14 פולסרים. המספרים הבינאריים על כל קו מייצגים את התדר של הפולסר. ההנחה של סייגן ודרייק הייתה שכל ציוויליזציה תבונית שתחקור את הגלקסיה, תשאף למפות את הפולסרים שלה. המפה היא דו-מימדית בעוד היקום הוא תלת מימדי. למרות זאת, השימוש במפה דו-מימדית אינו מהווה בעייה מהותית, מאחר והאסטרונומים יודעים לומר היום שגלקסיית שביל החלב שטוחה באופן יחסי, בצורה של מעין דיסקה. ההשערה הזו נובעת ממספר סיבות: מיפוי כוכבים, שימוש במדידות מטלסקופי רדיו ו- IR, חקירת תנועת הסיבוב של כוכבים יחסית למרכז הגלקסיה, השוואה לגלקסיות אחרות ועוד.
המבנה השטוח של גלקסיית שביל החלב, מתוך פרויקט Gaia של סוכנות החלל האירופי למיפוי מעל 1.7 מיליארד כוכבים בין השנים 2014 ל- 2016 (תמונה: www.esa.int)
מרכז הגלקסיה באזור קבוצת קשת. התמונה צולמה בהר הנגב באוגוסט 2024 (צילום: נתנאל הרשקוביץ)
ניתן להבחין שיש סימון בקווי המפה לקראת סופם. הקטע המסומן מספק אומדן לגבי מרחק הפולסר ממישור דיסקת הגלקסיה. עבור פולסרים שאין וודאות למרחק מהם, הקו שבור. הקו הארוך ביותר לרוחב התמונה, מייצג את מרחק השמש ממרכז הגלקסיה (כ- 28,000 שנות אור, כאשר רדיוס שביל החלב הוא כ- 50,000 שנות אור). בהתאם למסקנתנו בדוגמה מעלה, מספיקים שלושה פולסרים לביצוע טריאנגולציה של מערכת השמש במפה הדו-מימדית. יחד עם זאת מתכנני המפה שיבצו בה פולסרים נוספים במרחקים וזוויות שונות, שיאפשרו מרחב אפשרויות זיהוי גדול יותר וכן תיקון שגיאות.
בעזרת המידע במפה אפשר לאכן את מערכת השמש, ואכן נעשו מספר ניסיונות לעשות זאת בשנים האחרונות על ידי חוקרים מחוץ לנאס”א, ובפרט נעשה ניסיון לשחזר באילו פולסרים מתכנני המפה השתמשו. מי שירצה להרחיב בנושא יוכל להתחיל בסרטון בקישור זה.
הביקורת על תקליט הזהב
תקליט הזהב הוא ניסיון אופטימי, אולי נאיבי, להציג את המין האנושי והישגיו לתרבות תבונית זרה, יחד עם מסר ותקווה לשלום ואחווה אינטר-גלקטיים. הקולות והתמונות מספקים מבט לעושר המדהים של החיים, הטבע והתרבות על פני כדור הארץ לכל מי שיפענח אותם. המאמץ להרים פרויקט כזה תוך שבועות ספורים ובעיקר התוצר שהתקבל הם לא פחות ממדהימים, אפילו בפרספקטיבה של עשרות שנים קדימה. השקעת המחשבה ביצירת שפה אוניברסלית כדי לתקשר עם תרבויות חוץ-ארציות מעוררת התפעלות. למרות זאת, המיזם זכה גם לביקורת מכמה היבטים.
הסיכוי שגשושיות וויאג’ר יגיעו לידיהן של ישויות חייזריות, אפילו אם היינו יודעים במאה אחוז שאלו קיימות, שואף לאפס. החתימה המכ”מית שלהן נמוכה, והחתימה האנרגטית שהן מייצרות נמוכה כבר היום. בשנים הקרובות, כאשר הגנרטור הרדיואיזוטופי המספק להן את האנרגיה ידעך לחלוטין, הן יפסיקו לשדר לכדור הארץ, והחתימה האנרגטית שלהן תהיה זניחה. למרות שמהירות הגשושיות כיום היא כ- 15-17 ק”מ בשנייה המתורגמים לכ- 55,000 קמ”ש, מהירות גבוהה במונחים ארציים, היא עדיין נחשבת נמוכה מאוד במונחים קוסמיים. לוויאג’ר 1 יקחו עוד עשרות אלפי שנים להגיע למערכת השמש הקרובה, שלא לדבר על כוכבים מרוחקים יותר. סביר להניח שהרבה לפני כן, אם האנושות לא תשמיד את עצמה, היא תפתח טכנולוגיות הנעה שיאפשרו לשייט בחלל במהירויות גבוהות משמעותית. כלים אלו יעקפו מהר מאוד את גשושיות וויאג’ר הארכאיות והאיטיות, שבסבירות גבוהה יחולצו חזרה לכדור הארץ וישמשו מוצג מוזיאוני לדורות הבאים. לכן על פי גישה זו המאמץ מלכתחילה היה מיותר.
היבט ביקורת נוסף, שלמעשה סותר את הקודם, קשור למה שמכונה “תאוריית היער האפל” (The Dark Forest Hypothesis). התאוריה גורסת שהיקום אינו כה נחמד ומסביר פנים כפי ששיערו יוצרי תקליט הזהב. תחת זאת, היקום מלא בציוויליזציות אשר משייטות בו וחוקרות אותו באופן שקט ודיסקרטי מבלי לחשוף את עצמן. באופן מטאפורי, גילוי קיום האנושות ושליחת המיקום שלנו מקבילה להדלקת מדורה באמצע אותו יער אפל. היא אולי תחמם את החברים היושבים סביבה, אך גם עשויה לזמן טורפים מסוכנים. ישויות זרות שיתקלו בגשושיות יוכלו לחקור את מרכיבי החלליות, לפענח את התקליט וכך להעריך את רמת ההתפתחות הטכנולוגית שלנו, את המבנים החברתיים שלנו, את החולשות שלנו וגם את משאבי הטבע בכדור הארץ המכילים את כל מה שנדרש לקיום חיים, כפי שאנו מכירים אותם כיום. שליחת הגשושיות עלולה להתברר יום אחד כהימור מסוכן יותר מאשר מסר אופטימי לשלום קוסמי. הרעיון שציוויליזציה זרה עשויה להוות איום על המין האנושי מושרשת היטב בהיסטוריה האנושית רוויית הכיבושים, המלחמות והקולוניזציה. לאורך כל ההיסטוריה הוכח, שכאשר תרבויות עם פער משמעותי ברמה הטכנולוגית יצרו קשר אחת עם השנייה, המפגש ביניהן הסתיים בסופו של דבר באסון, בעיקר לתרבות הנחותה טכנולוגית. מצדדי תאוריית היער האפל סבורים שאותה התוצאה עלולה להתרחש לכדור הארץ ולמין האנושי, שייפול קורבן לציוויליזציה תבונית מתקדמת טכנולוגית בפער משמעותי מאתנו. ציוויליזציה כזו עשויה להיות אלימה ואגרסיבית מאוד. סטיבן הוקינג טען שציוויליזציות תבוניות, אם ישנן כאלו, יהיו בסבירות גבוהה מתקדמות מאוד מאיתנו, ועשויות לנסות ולהשתלט על כדור הארץ לצורך השגת משאביו, כחלק מתהליך הקולוניזציה שלהן בגלקסיה (יצויין שלמרות זאת הוא עדיין הציע להמשיך בחיפושים). מסתבר שתסריטים כמו זה של הסרט “היום השלישי” אינם רק סיפורים פרי מוחם הקודח של תסריטאי שוברי קופות הוליוודיים. לתאוריית היער האפל יש טיעונים כנגד. הטיעון המרכזי הוא שהאנושות משדרת לחלל את עצם קיומה מימי המצאת הרדיו. גלי רדיו מכדור הארץ מתפשטים ביקום בעוצמות כאלו ואחרות כבר מעל 100 שנים. תהליך החשיפה העצמית שלנו הוא עובדה מוגמרת ובלתי נמנעת וחלליות וויאג’ר לא ישנו זאת.
האם תקליט הזהב יימצא יום אחד על ידי ישויות חוץ ארציות עוינות? (אילוסטרציה: Youtube channel Science Time)
היבט בעייתי נוסף הוא מפת הפולסרים. בזמן יצירת תקליט הזהב, חקר הפולסרים היה רק בראשיתו. הפולסר הראשון התגלה בשנת 1967 ובתחילה חשבו האסטרונומים שמדובר בשידור של ישויות תבוניות, בשל המחזוריות המדוייקת שלו. הם אף כינו אותו LGM, ראשי תיבות של Little Green Man. למרות שזוהו עד היום אלפים בודדים של פולסרים, הערכות החוקרים הן כי קיימים בגלקסיה כמיליארד פולסרים. לכן, בחירת ארבעה עשר פולסרים מתוך מיליארד שקולה למציאת מחט בערמת שחת, ולא בטוח עד כמה ישויות אחרות יוכלו לפענח את המפה.
שיר הלל (בעצם אלבום הלל) לרוח האדם – אפילוג
גם אם ישנן ביקורות על תקליט הזהב, הן מתגמדות נוכח ההישגים המדהימים בעצם הפקתו, שהייתה מופת לחשיבה מקורית ופורצת דרך. יש להניח שהיסודות ליצירת קשר ושפה משותפת עם תרבויות שלא מהעולם הזה, שהונחו במיזם זה, ישמשו את האנושות גם בעתיד. אן דריאן (כאמור, אשתו וחברת הצוות של סייגן בהפקת התקליט) היטיבה לבטא זאת בראיון לבלוג של נאס”א:
“The chances of aliens finding the Voyagers in the vast emptiness of space are small—some say infinitesimal—but we took our jobs seriously. From the moment when Carl first broached the project to Tim Ferris and me, it felt mythic.”
תקליט הזהב של הוויאג’רס (נשמע לגמרי כמו שם של להקה) הוא אלבום קונספט שלנו – של האנושות, תזכורת לכך שבסופו של דבר כולנו בני אדם וכולנו דומים. זה נכון לחברה הישראלית, זה נכון לחברה האנושית כולה. לצערנו הסנטימנט הזה מקבל ביטוי בעיקר בעת איום או צרה מבחוץ, למשל המלחמה שאנו שרויים בה במישור הלאומי או הקורונה שחווינו כאנושות. כשהאיומים שוככים אנחנו חוזרים להילחם בעצמנו. אולי רק איום חיצוני לאנושות, בדמות תרבות חייזרית שתאיים על כדור הארץ, תציל אותנו מעצמנו? רעיון זה הוא אחד מאבני היסוד שיצר Gene Rodenberry ביקום הדמיוני של Star Trek.
נסיים בציטוט של ברנרד אוליבר (Barney Oliver) שהיה אחד מחלוצי פרויקט SETI לחיפוש חיים תבוניים חוץ-ארציים, וממקימי מעבדות HP (הוא היה ממפתחי שיטת האפנון PCM – Pulse-code Modulation, ונאס”א אף הנציחה אותו באסטרואיד הקרוי על שמו, Oliver 2177). אוליבר אמנם דיבר על לוחיות פיוניר אך דבריו רלוונטיים גם לתקליט הזהב:
“יש סיכוי אפסי שהלוחית [של פיוניר, נ.ה.] תֵּרָאֶה אי פעם ולוּ על ידי מישהו אחד ויחיד מחוץ לכדור הארץ. אבל לבטח היא תראה על ידי מיליארדי אנשים על פני כדור הארץ. הייעוד האמיתי שלה לפיכך הוא לתת השראה לרוח האדם…”
ואי אפשר לסיים באמת בלי שיר. אמנם לא מתקליט הזהב אך בהחלט קשור לנושא – Calling Occupants of Interplanetary Craft של ה- Carpenters. השיר הוקלט במקור על ידי להקת רוק קנדית בשם Klaatu ב- 1976 וחודש כעבור שנה על ידי ה- Carpenters. השיר יצא כסינגל ב- 20 בספטמבר 1977, שבועות בודדים אחרי שיגור גשושיות וויאג’ר (ללא קשר אליהן). העיבוד של השיר תזמורתי, עם 160 נגנים, והוגדר על ידי ריצ’ארד קרפנטר כסינגל המורכב והגדול ביותר שהצמד הפיק, זאת כאשר השיר כלל לא תוכנן לצאת כסינגל. בעקבות יציאת הסרט Star Wars לאקרנים בסמיכות להקלטת השיר, החליט הצמד “לרכב” על העניין הרב שעורר הסרט ולהוציא את השיר כסינגל. השיר תויג על ידי ה- Carpenters כ- “The Recognized Anthem Of World Contact Day”, אולי כמחווה ל- Klaatu שכתבו אותו בעקבות סיפור אמיתי של ארגון בשם International Flying Saucer Bureau שקרא לחבריו להשתתף באירוע שכונה World Contact Day במסגרתו ינסו לתקשר עם חייזרים. בפועל, אין יום בינלאומי הנקרא World Contact Day, אבל מה זה משנה? שיר מצוין נוסף של ה- Carpenters יש גם יש.
התמונה הראשית בפוסט: עטיפת תקליט הזהב של גשושיות וויאג’ר (צילום: נאס”א)
סופר מעניין.
תודה
תודה רבה, מעניין מאוד!