למרות הנושא המרומז בכותרת של הפוסט, הוא אינו עוסק באילן רמון (או באף אסטרונאוט אחר שנפל), על אף שהוא בהחלט מתקשר לזיכרון. לא מדובר גם בדיוויד סקוט (David Scott), האסטרונאוט “שנפל” ונתפס (יחד עם חבריו) בפרשיית בולי הדואר במשימת אפולו 15 (עליה נרחיב בהמשך), זאת למרות שיש לסקוט בהחלט תפקיד חשוב בסיפור שלפנינו.
הפוסט הזה עוסק באומנות, וליתר דיוק באומנות בחלל. איך יצירת אומנות מגיעה לחלל ולמה? על זה כבר אמר מי שאמר: “באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה” (הביטוי הוטבע לראשונה עלי ידי המחזאי אלדד זיו).
לציון 52 שנה למשימת אפולו 15 ששוגרה ב- 26.7.1971, פוסט מיוחד על האסטרונאוט שנמצא על הירח כבר מעל לחצי יובל.
מפורסם כמו פיקאסו
בבוקר אחד של חודש מרץ בשנת 1969, נכנס הפסל והצייר הבלגי פול ואן הוידונק (Paul van Hoeydonck) לבקר בגלריה שלו במנהטן. ואן הוידונק בדיוק נקלע לשיחה ערה בין מנהלת הגלריה לואיז טוליבר דויטשמן (Louise Tolliver Deutschman) לבין דיק וואדל (Dick Waddell), בעליה של הגלריה. “למה שלא נשלח יצירה של פול עד לירח?” שאלה דויטשמן את וואדל. “יצאת לגמרי מדעתך!” התערב ואן היודונק. “איך דבר כזה בכלל אפשרי?” שאל. “אין לי מושג,” ענתה דויטשמן, “אבל אמצא כבר דרך.”
היא מצאה.
בצהרי ה- 2 באוגוסט 1971, קומנדר דיוויד סקוט (David Scott), מפקד משימת אפולו 15 הניח פסלון עשוי אלומיניום בגודל של כשמונה סנטימטרים, יחד עם לוחית זיכרון, על האדמה המאובקת של מישור האדלי (Hadley Planes) בירח, מרחק קצר מרכב הרובר שלו. באותו הרגע, הפך הירח מכדור אפרורי וחסר חיים למיצג האומנות הכי מעניין במערכת השמש. סקוט כינה מאוחר יותר את הרגע הזה כ- “מחווה לאסטרונאוטים האמיצים, האמריקאיים והסובייטיים, אשר נפלו בחקר החלל”. המיצג שהונח וכונה האסטרונאוט שנפל (The Fallen Astronaut) היה פרי יצירתו של ואן הוידונק. האחרון היה בטוח שהיצירה שלו תהדהד בכל מערכת השמש את הישגיו ומאווייו של האדם להגיע לחלל, ועל הדרך תהפוך אותו לאמן מפורסם בסדר גודל של פיקאסו.
מיצג האסטורנאוט שנפל על אדמת הירח (קרדיט: נאס”א)
במציאות העניינים התנהלו אחרת לגמרי. תוך שלוש שנים, הגלריה של וואדל פשטה רגל. סקוט הועמד לחקירה מיוחדת של הקונגרס ועזב את נאס”א, וואן הוידונק עצמו הואשם במסחור של תכנית החלל האמריקאית והסתפק בקריירה צנועה בבלגיה.
יותר מחמישים שנה אחרי, החלום האנושי להגיע לחלל עדיין חי ובועט. פסל האסטרונאוט שנפל אמנם לא חי ולא בועט, אך מונח לו על אדמת הירח כ- 400,000 קילומטרים מעל לראשינו וזוהי הזדמנות לספר את סיפורו.
מבלגיה לקייפ קאנברל
פול ואן הוידונק מחזיק רפליקה של “האסטרונאוט שנפל” על רקע מגדל האמפייר סטייט ב- 1971 (קרדיט: פול ואן הוידונק)
פול ואן הוידונק נולד בבלגיה, ומאז ומתמיד התעניין בחלל. הוא גדל על ספריו של ז’ול ורן, וכאשר בשנת 1961 נשיא ארצות הברית, ג’ון קנדי, הכריז שאמריקה תנחת על הירח, ואן הוידונק כבר חנך בבלגיה את התערוכה הראשונה שלו בנושא אומנות חלל. הוא יצר יצירות של אסטרונאוטים לבושים בשריון ימי הביניים, נופים פלאנטריים ותינוקות “חלליים”. בשנת 1965 בנאום הפתיחה בעת השקת התצוגה שלו בגלריית וואדל, ואן הוידונק הכריז כי המקום הרומנטי ביותר על פני כדור הארץ הוא… קייפ קאנברל (Cape Canaveral), בסיס השיגורים של נאס”א בפלורידה.
על אף שהטיל ספק בכך שיצירתו תגיע לירח, הוא החל בתכנון ראשוני של קונספט למונומנט. בהנחייתה של לואיז דוייטשמן, ואן הוידונק טס לקייפ קאנברל. הוא מתאכסן במלון שנאס”א נהגה לארח בו את כל האח”מים שהזמינה לבסיס, בתקווה שיצליח לתפוס את הצוות של אפולו 15, אך הוא לא מצליח לפרוץ את חומות ההגנה של נאס”א.
בינתיים בניו יורק, דויטשמן לא מרימה ידיים. היא מנסה להפעיל את כל קשריה בעולם האומנות כדי למצוא דרך להתחבר לתכנית החלל האמריקאית. כשנה לאחר מכן, היא מוצאת מישהו שיוכל לעזור לה – מנהל בית דפוס בניו יורק בשם ג’ורג’ גודשטאט (George Goodstadt), שמספר שנים קודם לכן היה מעורב בעיצוב תגי המשימה של צוותי אפולו 13 ו- 14. גודשטאט הכיר מישהו שנמצא בקשר עם לא מעט אסטרונאוטים של נאס”א. אותו “מישהו” היה שחקן גולף מקצועי לשעבר בשים דני לולר (Danny Lawler) שעבד באותה התקופה כסוכן של חברת לקוסט (כן כן, המותג עם הסמל של התנין) ששיווק מוצרים של לקוסט לאסטרונאוטים של נאס”א. ואן הוידונק נפגש עם לולר שהיה בעצמו חובב חלל, ורתם אותו למשימה. לאחר מספר שבועות, בזמן משחק גולף, לולר פוגש את ג’ים אירווין (Jim Irwin), אסטרונאוט מצוות אפולו 15, המתוכנן לטוס לירח בעוד מספר חודשים. לולר מציע לאירווין לקחת איתו לירח חפץ אומנות קטן ב- PPK שלו. ה- PPK הוא Pilot Preference Kit, כלומר תיק קטן עם חפצים אישיים שאסטרונאוטים מורשים לקחת איתם למשימה ושאינו עובר את כל הבדיקות הביטחוניות הקפדניות. אירווין מסכים לקחת איתו את חפץ האומנות בתנאי שיהיה קטן ולא כבד מידי.
ב- 2 ביוני 1971, כשמונה שבועות לפני השיגור המתוכנן, ואן הוידונק נפגש לארוחת ערב עם האסטרונאוטים אירווין, סקוט מפקד המשימה, ואל וורדן (Al Worden) ובמהלכה הם סוגרים סופית את הפרטים. ואן הוידונק חוזר לניו יורק ומתחיל לגבש יחד עם גודשטאט, וואדל ולולר את התוכנית: חמישה העתקים זהים של הפסלון יגיעו לירח. אחד יישאר על הירח, אחד יחזור לואן הוידונק עצמו אל הגלריה, והשלושה הנותרים ילכו לאסטרונאוטים. בנוסף, ייוצר עותק שישי שלאחר חזרתו מהירח ישוכפלו ממנו 1000 רפליקות שיימכרו.
צוות המשימה של אפולו 15 בתמונת פורטרט מ- 1971. משמאל לימין: דיוויד סקוט, אל וורדן וג’יימס אירווין (קרדיט: נאס”א)
ואן הוידונק תכנן את הפסל. הוא יוצר קשר עם בית יציקה והם מייצרים אב טיפוס מאלומיניום. ואן הוידונק היה מעוניין שהפסל ייצג אדם המביט לשמיים, אל העתיד בחלל, ולכן רצה שהפסל יעמוד זקוף. לשם כך הוא מתכנן קפסולה מפרספקס בתוכה יונח הפסל. לבסוף מיוצרים כל ששת העותקים, ולולר לוקח אותם לאירווין כדי שיעלה אותם על החללית.
למרות חששותיו של ואן היודונק מבדיקות קפדניות מהרגיל של נאס”א (במיוחד מפני שבאותה התקופה מתפוצצת פרשיה של מסחור כדורי גולף שהובאו לחלל במשימת אפולו 14, והביכה את נאס”א שלא הצליחה לשלוט באסטרונאוטים שלה) הכל עובר חלק, וב- 26 ביולי לולר מוסר לואן הוידונק שכל ששת ההעתקים בדרך לחלל.
על הירח
רובר השטח במשימת אפולו 15. התמונה צולמה באוגוסט 1971 במהלך גיחת הסיור השלישית. (קרדיט: נאס”א).
ארבעה ימים אחר כך, ב- 30 ביולי, גלגלי רובר השטח של משימת אפולו 15 נוגעים לראשונה באדמת הירח. אל וורדן הנהג, יחד עם שני חבריו לצוות מסוגלים לסייר בפעם הראשונה בתכנית אפולו ברדיוס של מספר קילומטרים מהחללית. וורדן הופך באופן מעשי לנהג הראשון על הירח. במשך שלושת הימים הבאים האסטרונאוטים מבצעים את משימות המחקר על פי התכנית. ממש לפני סיום המשימה מגיע הזמן לחזור לחללית וסקוט מוצא את הרגע לביצוע “הטקס”. הוא מנצל את ההזדמנות שחבריו עסוקים, צועד מספר מטרים מהרובר, מוציא את ה”אסטרונאוט” מהכיס, מניח אותו על אדמת הירח ולידו מקבע את לוחית הזיכרון. הוא מצלם את המונומנט וחוזר חזרה. אחרי חמש שעות, אפולו 15 כבר נמצאת בדרכה חזרה לכדור הארץ, משאירה את האסטרונאוט שנפל להיות תושב של קבע בירח.
מיד עם שובה של אפולו 15, נאס”א ערכה מסיבת עיתונאים בהשתתפות האסטרונאוטים. דיוויד סקוט ציין שהאסטרונאוט שנפל הוא חלק מאות זיכרון לארבעה עשר האסטרונאוטים (שמונה אמריקאיים וששה וסובייטים) שנפלו במרוץ לחלל. סקוט לא חשף את זהותו של ואן הוידונק כאומן שיצר את הפסלון, וגם נאס”א נמנעה מכך בהודעות הרשמיות שלה לתקשורת. התקשורת לעומת זאת חגגה. האסטרונאוט שנפל תפס את כל תשומת הלב וכבש את העמודים הראשיים בעיתונים.
צוות אפולו 15 בנחיתה חזרה מהמשימה (קרדיט: נאס”א).
בטקסס, דיל זה דיל
סקוט העדיף לשמור את האסטרונאוט שנפל כאות זיכרון של יוצר אנונימי והיה בטוח שגם ואן הוידונק רואה איתו עין בעין את הנושא. אך ואן הוידונק היה המום ומאוכזב. זה לא מה שסוכם וזה לא היה הדיל. לא זו בלבד שהוא גילה שפסל האסטרונאוט שלו נמצא על הירח כמצבת זיכרון ולא כיצירת אומנות, סקוט אף אמר לו שעליו להמשיך ולשמור על אנונימיות, מבלי לספר שהוא יוצר הפסלון עד שתכנית אפולו תסתיים בעוד לפחות כשנה. ואם לא די בכך, ואן הוידונק גם הופתע לגלות שרק פסלון אחד הגיע לירח (ונשאר שם) ולא כל השישה, כפי שסוכם.
ואן הוידונק התלבט מה לעשות. המסר האופטימי שיצירתו אמורה הייתה לבטא התאדה על אדמת הירח וכל עוד הוא לא יכול לפרסם את זהותו כיוצר הפסל, הוא גם לא יכול למכור את אלף העותקים שסוכמו.
אם כל זה אינו מספיק, ב- 29 בנובמבר 1971 ואן הוידונק פותח את תיבת הדואר, ומגלה מכתב מהאסטרונאוטים בו הם מודיעים לו שמהסימת’סוניאן יצרו עמם קשר ומעוניינים בהעתק של היצירה. הסימת’סוניאן הוא מכון אמריקאי חשוב המאגד תחתיו עשרות מוזיאונים, מכוני מחקר וגלריות וכיום אוצר בקרבו כ- 137 מיליון יצירות וחפצי אומנות. מהסימת’סוניאן, כך טענו האסטרונאוטים, ביקשו לוודא שהרפליקה תהיה באותן המידות, עשויה מאותם החומרים ותראה עם אותו הגימור, בדיוק כפי שבנה ותכנן אותה “העובד” (the workman, כפי שנכתב בשפת המקור). ואן הוידונק נפגע שוב עד עמקי נשמתו. לא רק שהסימת’סוניאן יוצר איתו קשר דרך האסטרונאוטים ולא באופן ישיר, במכתב הם גם מתייחסים אליו כ”עובד”. הוא הרי היוצר והאומן, ולא איזה סתם עובד פשוט. “אם אני סתם עובד”, חשב לעצמו ואן הוידונק, “הרי שסקוט הוא בסך הכל סתם שליח”.
בסופו של דבר, ואן הוידונק מחליט לייצר את ההעתק ולהמשיך להישאר אנונימי, אך הוא מחליט שהמצב כפי שהוא לא יוכל עוד להימשך. דיק וואדל ולואיז דויטשמן מפעילים את הקשרים שלהם ב- CBS. הם פונים לעיתונאי וולטר קרונקייט (Walter Cronkite) ומסכמים איתו, שבשיגור הבא של משימת נאס”א לירח (אפולו 16), פול ואן הוידונק ייחשף בשידור חי כיוצר האסטרונאוט שנפל.
ואן הוידונק נחשף כיוצר האסטרונאוט שנפל בראיון ברשת CBS (קרדיט: פול ואן הוידונק).
ואן היודונק שולח מכתב לסקוט ומודיע לו על כוונותיו, כיוון שכאומן יש לו את הזכות המלאה להכרה ביצירותיו. סקוט ניסה למנוע את הפרסום אך ללא הועיל, וב- 16 באפריל 1972, במהלך שידור מיוחד לסיקור השיגור של אפולו 16, כחלק מליין-אפ עמוס בתכניתו של קרונקייט, שכלל בין היתר ראיון עם מלך ירדן, עם בנותיו של ניקסון ועם סגן נשיא ארה”ב, התראיין גם פול ואן הוידונק על האסטרונאוט שנפל. בעקבות הריאיון, לראשונה מזה זמן רב, ואן הוידונק חש אופטימיות, והיה בטוח שמעתה יהפוך סוף סוף לחביב הקהל.
הוא טעה.
ואן הוידונק נתפס כאאוטסיידר, אומן זר שהסתנן לתרבות האמריקאית ולאתוס החלל האמריקאי, יוצר מדרג ב’ המיוצג בגלריה ניו יורקית מדרג ב’. הגדיל לעשות הניו יורק טיימס כאשר בגיליון של 22 באפריל 1972, מבקרת התרבות של העיתון, גרייס גלואק (Grace Glueck), כתבה שהאסטרונאוט שנפל מזכיר לה “קולן נפוח” (קולן או מצלל הינו כלי המשמש לכוונון כלי נגינה, וצורתו כצורת מזלג עם שיניים מאורכות באופן שמזכיר במעט גוף עם רגליים).
עם הכרזת הממשל האמריקאי על קיצוץ בתקציב תכנית החלל וביטול משימות אפולו 18, 19 ו- 20, ואן הוידונק וגלריית וואדל החליטו לממש את החלק האחרון בתכניתם ולייצר את מאות ההעתקים של האסטרונאוט שנפל. גם במקרה זה, סקוט עוד ניסה להניא את ואן הוידונק מתכניתו ברגע האחרון, אך ואן הוידונק היה נחוש. ארבעים שנה אחרי, דיוויד סקוט התראיין ונשאל על תחושתו באותה העת. “מאוכזב,” הוא ענה. “ההסדר היה לייצר העתק אחד, לתת לנו לעשות את שלנו על הירח, ואת השאר – להיסטוריה. אני מגיע מטקסס, ובטקסס דיל זה דיל”.
פרשיית בולי הדואר
ככל הנראה, הוויכוח בין סקוט לואן הוידונק היה נשאר ביניהם, אלמלא התפוצצה פרשייה אחרת. במהלך משימת אפולו 15, שלושת האסטרונאוטים נשאו איתם לירח 641 בולי דואר, במטרה להחזירם בסוף המשימה בכדי למכור אותם לאספנים. חלקם אמנם אושרו על ידי נאס”א כמזכרות, אולם 100 מהם ייועדו בסתר לאספן בולים גרמני בשם הרמן זייגר (Hermann Sieger). התוכנית הייתה שזייגר ירכוש אותם מהאסטרונאוטים בתמורה ל- 21,000$, אותם יפקיד בקרנות על שמם של ילדי האסטרונאוטים. הסיכום היה שזייגר יחל למכור את הבולים רק לאחר שהאסטרונאוטים יפרשו מנאס”א. זייגר לא עמד בהסכם והחל למכור את הבולים באופן כמעט מיידי. שלושת האסטרונאוטים החליטו לסגת מהעסקה, אך השמועה כבר עשתה לה כנפיים והסיפור הגיע עד לדיק סלייטון, מנהל מבצעי אוויר של נאס”א, שהחליט לנקוט בצעד משמעתי ולנזוף באסטרונאוטים. סלייטון החליט שהוא אינו יכול להמשיך להתייחס למקרה כאירוע פנימי ודיווח לממונים עליו. נאס”א מינתה ועדת חקירה, וב- 3 באוגוסט 1972 האסטרונאוטים הועמדו לשימוע בסנאט.
פרשיית בולי הדואר התרחשה לכאורה ללא קשר לסיפור האסטרונאוט שנפל, אולם שתי הפרשיות הצביעו על דפוס פעולה של “מסחור החלל” ע”י האסטרונאוטים, ואכן במהלך השימוע בסנאט אירוע האסטרונאוט שנפל עלה לדיון. מנהל נאס”א נאלץ למסור תצהיר על פיו דיוויד סקוט הציג את הרעיון מראש למנהלי נאס”א ש”אישרו את המחווה”.
חברי צוות אפולו 15 מופיעים בפני הקונגרס לאחר חזרתם מהירח (קרדיט: נאס”א)
במסגרת החקירה, שני חוקרים של נאס”א טסו לאנטוורפן על מנת לחקור את ואן הוידונק על האסטרונאוט שנפל. במשך למעלה משעתיים הם חקרו וניסו להבין מי יזם את הרעיון? מי ייצר את הפסלונים? מי הרוויח ממכירתם? מה האסטרונאוטים קיבלו בתמורה?. גם מנהל מפעל היציקה שייצר את הרפליקות שיחזר מספר שיחות שקיבל מסוכנים ממשלתיים שיעצו לו “לחדול מהמשך העיסוק בפסלון האדם על הירח”. ואן הוידונק וואדל עוד הספיקו לייצר 50 עותקים מהאסטרונאוט שנפל בטרם “הורידו את השאלטר” וסגרו את קו הייצור.
אחרית דבר
סופו של מיזם האסטרונאוט שנפל ושל המעורבים בו לא היה רחוק מזה של תכנית אפולו כולה. ייצור העותקים של הפסלון יצר גל של פרסום שלילי לואן הוידונק ולגלריית וואדל. הניו יורק טיימס כינה את האירוע “ניצול ציני של התכנית הלאומית לירח”. סרט שהופק על ואן הוידונק בקושי זכה לפרסום. גלריית וואדל פשטה את הרגל, ודיק וואדל שקע בדיכאון ועבר הליך גירושין. דיוויד סקוט וצוות אפולו 15 לא שבו לטוס, למרות שבסופו של דבר בשנת 1978 נאס”א זיכתה את האסטרונאוטים מאשמה.
אך יש גם נקודת אור בסיפור.
ב- 12 בדצמבר 2013 בשעה אחת בצהריים במוזיאון התעופה והחלל בוושינגטון, ואן הוידונק עלה על הבמה כאורח כבוד של הסמית’סוניאן. מול קהל של כמה עשרות מוזמנים בתערוכה בשם “לטוס מעבר לכדור הארץ” הוא סיפר את סיפור האסטרונאוט שנפל בגאווה מהולה בעצב. עצב על כך שבמשך שנים נמנעה ממנו ההכרה ביצירתו, אך גם גאווה על ההישג בהגעת הפסלון שיצר לירח.
פול ואן הוידונק חותם על העתק של האסטרונאוט שנפל בסמית’סוניאן, 2013 (קרדיט: פול ואן הוידונק)
פול ואן הוידונק, בן 98, מתגורר כיום בבלגיה. דיוויד סקוט, בן 91 מתגורר באריזונה, ארצות הברית.
האם האסטרונאוט שנפל הוסתר מנאס”א והוברח לירח ביוזמה של סקוט וחברי הצוות? האם מנהל נאס”א שהצהיר בפני הסנאט על כך שאישר את המחווה דיבר אמת או רק רצה למזער את המבוכה ולהגן כלפי חוץ על צוות המשימה? האם ואן הוידונק וסקוט אכן סיכמו על שמירת זהותו בסוד או מדובר באי הבנה? לא בטוח שנדע את התשובות. מה שבטוח הוא שכבר חמישים ושתיים שנה האסטרונאוט שנפל משלים סביבנו הקפה שלמה בכל חודש, ועדיין ממתין ליום בו תשוב האנושות לבקר על הירח…
הירח ברזולוציה גבוהה עם סימון מקום נחיתת אפולו 15 – מקומו של האסטרונאוט שנפל. (צילום: נתנאל הרשקוביץ)
התמונה בראש הפוסט: האסטרונאוט שנפל על רקע לוחית הזיכרון לאסטרונאוטים שנפלו בחלל עד לשנת 1971 (קרדיט: נאס”א).